חשוב לסייע בשמירת היציבות בירדן

על הממשלה החדשה להשקיע מאמץ ממוקד בשיפור היחסים ולהימנע ככל הניתן מצעדים העלולים לערער יציבות זו. הדבר מחייב הטיית אוזן קשבת לדאגותיה של ירדן לגבי הסטטוס קוו בהר הבית והמצב המדיני מול הפלסטינים, וחיפוש פתרונות מעשיים בסוגיות בילטרליות.

יציבותה של ממלכת ירדן היא נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה לביטחון מדינת ישראל, שבעבר הרחוק יותר אף הייתה מוכנה לאיים במלחמה עם סוריה כדי להגן על השלטון ההאשמי. זהו הגבול הארוך ביותר של ישראל, והמשפיע ביותר על לב הארץ – המשולש שבין גוש דן המורחב, ירושלים וחיפה, שבו חי ועובד הרוב הגדול של אוכלוסייתה.

אסור להתייחס ליציבות זו כדבר מובן מאליו. בעת האחרונה מסתמנים אתגרים מספר ליציבותו של המשטר הירדני. המצב הכלכלי בעייתי, בין היתר בשל לחצה של אוכלוסיית הפליטים מסוריה (למעלה ממיליון) בשטח הממלכה. עם דעיכתה של מלחמת האזרחים, ומה שמצטייר כהתבססות מחדש של משטר אסד, בין היתר באזורים הגובלים עם ירדן, יש רבים העוזבים (בעידודו של המשטר הירדני), אך רבים אחרים צפויים להישאר בשטח ירדן (ואסד אינו שש לאפשר את שובם של מיליוני סונים – עוינים וחסרי כול – לשטחים שתחת שלטונו). המתחים רק הולכים ומחריפים, לנוכח התמשכות המצוקה והעדר פתרון באופק.

במקביל, איראן חותרת בשיטותיה להתבסס בדרום סוריה, כשלנגד עיניה השאיפה ליצור לעצמה ולחיזבאללה נתיבי גישה ליהודה ושומרון דרך ירדן. נוכחות גורמים הפועלים בשליחותה באזורי דרום סוריה עשויה להקל עליה במימוש חזון זה (הפיכת איו”ש ל”עזה שנייה”) שהותווה על ידי המנהיג ח’אמנאי כבר ב-2014. במקביל, ירדן ניצבת (למרות מאמציה להגיע להבנות עם אנקרה) גם בפני שאפתנות תורכית שיש בה מרכיבי איום – לפחות בכל הנוגע למעמדה של ירדן בירושלים; לעיתים נראה כי בעיני ארדואן עדיין לא נסגר החשבון עם ההאשמים על התקוממותם נגד האימפריה העותמאנית ב-1916.

סימני אזהרה גלומים גם באקלים האזורי – שייתכן שהוא מבשר סבב נוסף של טלטלות, נוכח הפגנות שהביאו להתפטרות הנשיא בוטפליקה באלג’יריה, התסיסה הנמשכת בסודאן, גם לאחר הדחתו של הנשיא בשיר, והתעצמות הלחימה בלוב, העשויה להביא לנפילת הממשלה “הלגיטימית” בטריפולי. ירדן עמדה אומנם היטב בטלטלה הקודמת, גם אם בשלב מסוים התעצמו המחאות גם בעמאן, אך אין להתעלם מן הסיכון של התחדשות הלחצים מבית על המשטר (כולל בשאלת היחסים עם ישראל).

כל זה מחייב את ממשלת המעבר, כמו גם את ממשלת ישראל הבאה, לראות בטיפוח היחסים עם ירדן, ובמאמצים לשימור יציבותה, יעד מדיני מן המעלה הראשונה. הנושא צריך למלא תפקיד משמעותי גם בהידברות עם הממשל האמריקני, הקונגרס וגורמים נוספים (במערב ובאזור עצמו) שיש ביכולתם לסייע בייצוב הכלכלה הירדנית. יש למצות גם את המאמצים להגיע לפתרון הבעיות הבילטרליות ולקדם מהלכים רחבים – כולל מיזם תעלת הימים – שיש בהם כדי לבסס שוב את “דיבידנד השלום” עבור הציבור בירדן.

בה בעת יש גם להביא בחשבון – על אף הקושי המובהק הכרוך בכך – את רגישויותיה ודאגותיה של הממלכה ההאשמית בכל הקשור למצב המדיני במכלול הפלסטיני (כולל תגובות אפשריות לצעדים חד-צדדיים מכל סוג שהוא), כמו גם בסוגיה הרגישה והטעונה מבחינה פוליטית בירדן של הסטטוס קוו בהר הבית. ירדן היא בעלת ברית טבעית של ישראל (גם אם בפומבי היא פועלת נגדה…) בכל הקשור בהשארת המצב הקיים בירושלים על כנו: אין לה אינטרס במסירת חלקי העיר, קל וחומר הר הבית, לשלטון פלסטיני. דווקא בשל כך, מן הראוי לתת את הדעת על שמירת אפיקי הידברות פתוחים איתה, ולהימנע ככל הניתן מצעדים העלולים להצית תבערה אלימה ברחובות עמאן.